1. האם אפשר לתת אבחנה נפשית רק על סמך שלילה (מוגבלת) של מחלות גופניות?

2. איך אמורה להתקבל ההחלטה שהבירור הגופני היה מספק ושהסיבה היא נפשית? מי אמור לקבל אותה? מה הקריטריונים?

3. מה קורה כאשר מדובר במחלה פחות שכיחה, שיש סיכוי קלוש שרופא משפחה והרופאים שהוא מפנה אליהם יכירו ויוכלו לאבחן?

התוויות הנפשיות מודבקות כיום בקלות מדי ע"י רופאים ללא הכשרה מספקת בבריאות הנפש.
לעיתים קרובות במקום שרופאים יאמרו שאינם יודעים לעזור, או שהבעיה אינה בתחום התמחותם הצר, הם מדביקים תוויות נפשיות.
התוויות האלו מונעות את המשך הבירור הרפואי ופוגעות בסיכוי לקבלת יחס מקצועי מרופאים אחרים.
וכתוצאה מהדבקת תוויות אלו התסכול, המצוקה הנפשית, אובדן האמון במערכת הרפואית ולפעמים גם הפגיעה בביטחון בכושר השיפוט העצמי, מונעים מהמטופלים את היכולת להתעקש, להמשיך בבירור הרפואי ולהגיע לאבחנה ולטיפול ראוי.

אין לי ספק שמצוקה נפשית עלולה לגרום לסימפטומים גופניים ושחשוב לטפל במצב.
אבל חשוב לא פחות למצוא את הדרך להסדיר ולפקח על הפסקת בירור גופני על סמך הדבקת תוויות נפשיות לא מבוססות.

https://www.facebook.com/lelohagbala/posts/1529865157051093

כשנה לאחר הכימותרפיה הופנתי לרופאה בעקבות ממצא בבדיקת הדמייה. לדבריה הממצא יכול היה להיות דלקת, דימום או סרטן, ולא היו לי דימום או דלקת. היא רצתה להתייעץ עם הרופאה שפענחה את הבדיקה ואמרה שתתקשר אלי אחרי שתדבר איתה.

באותה התקופה התחלתי להתאושש מהטיפולים, לאסוף את עצמי ולחזור לחיות. הכל נעצר כשהמתנתי לתשובת הרופאה. משזו בוששה לבוא, לאחר כשבועיים התקשרתי אליה והתחננתי לתשובה. היא נזפה בי, שהיא עסוקה בבחינת סטודנטים ושלא אטריד אותה, אלא אמתין שהיא תחזור אלי.

ההמתנה הזאת היתה נקודת השבירה שלי, הרגשתי שיותר ממה שמאיימת עלי חזרתו של הסרטן, יותר בלתי נסבל לי להמשיך להיות תלויה ברופאים ולעבור בדיקות.
לא המשכתי בבירור ההוא, סירבתי לעבור את שתי בדיקות ההדמייה שעוד הייתי אמורה לעשות בהמשך אותה השנה, ותקופה ארוכה לאחר מכן נמנעתי מבדיקות ומטיפולים נוספים.

כולם רוצים "למצוא תרופה לסרטן",
אז את התרופה לסרטן שהיה לי כבר מצאו.
מה עם למצוא את האנושיות שהלכה לאיבוד במערכת הרפואית ?
ומה עם לדאוג גם לחולים במחלות כרוניות בעלות יחסי ציבור פחות זוהרים ?

אני לא אשכח את הטלטלה שחוויתי עם אבחנת הסרטן.
בשביל האנשים הקרובים אלי זאת היתה בשורה קשה לעיכול, אבל בשבילי זאת היתה הקלה אדירה.
אחרי תקופה ארוכה של חוסר אונים, שבה התקשתי בתפקוד בסיסי בבית, סוף סוף היתה אבחנה חד משמעית וסיכוי לטיפול מהיר שיוציא אותי מזה.

זה היה בלתי נתפס, שלמרות שרגע לפני האבחנה ורגע אחריה רמת המוגבלות שלי היתה זהה, ומה שהשתנה היה בסה"כ כמה אותיות לועזיות שהוצמדו למצב, הכל נראה כל כך אחרת. פתאום הקשיים זכו להתייחסות הראוייה, יכולתי לקבל טיפול ותמיכה, והיתה תקווה אמיתית להחלמה.

במקום רופאים שכל מה ששמעתי מהם קודם היה "פסיכוסומטי" והמלצות לציפרלקס ולדיקור, הגעתי לרופאים, שהתייחסו באמפתיה, הפנו אותי לבדיקות דחופות ונתנו לי טיפול.

במקום שהאנשים בסביבתי הקרובה "יעודדו אותי" להתעלם מהמוגבלות ולעשות יותר, הם הגישו לי את העזרה שהייתי זקוקה לה. ואנשים מהמעגל הרחוק יותר, שאת חלקם לא פגשתי שנים, הופיעו, התעניינו, תמכו, ועזרו.

במקום המתנה ממושכת לתורים לרופאים, לבדיקות ולטיפולים, קיבלתי תורים מהיום למחר ותוצאות מיידיות. הבירוקרטיות המתישות התפוגגו להן, מעט הטופסולוגיה שנדרשה התקבלה מיידית ורב הבירוקרטיה טופלה ע"י בית החולים.

קבלת קצבת נכות בביטוח לאומי הפכה מתהליך מפרך, או כמעט בלתי אפשרי, במחלות אחרות, לאוטומטית, מהירה ופשוטה.

וכאשר הסטטוס במערכת השתנה ל"חולה אונקולוגית" הופסקו התשלומים על טופסי 17 ועל ביקורים אצל רופאים מקצועיים ולא היתה השתתפות עצמית על כל התרופות שבסל לסרטן.

מצד אחד זאת היתה הקלה גדולה, מצד שני זה עורר בי תדהמה ותיסכול אדיר.
אם המערכת יודעת להיות עד כדי כך יעילה ותומכת, איפה היא היתה במשך כל השנים שבהן החברים שלי ואני מתמודדים עם מחלות לא פחות קשות, שאינן נקראות "סרטן" ??

ומדוע כשבשנים האחרונות הגעתי שוב לרמת מוגבלות, פחות או יותר דומה לזאת שחוויתי בזמן הלימפומה, ואני מקבלת כיום כטיפול את אחת התרופות שקיבלתי גם אז ביחד עם הכימותרפיה, ההבדל כל כך גדול ??

כשקיבלתי את התרופה הזאת לסרטן עבר בדיוק שבוע מהפעם הראשונה שבה דרכתי במרפאה ההמטואונקולוגית ועד שקיבלתי את העירוי, ועכשיו התור לעירוי לוקח חודשיים.

תהליך העברת התרופה מקופ"ח לביה"ח היה שקוף לי, ועכשיו הוא היה כרוך בחודש וחצי מתיש ומייאש של מאבק בירוקרטי (כמעט) בלתי אפשרי.

לא שילמתי על התרופות שקיבלתי עם הכימותרפיה, ואילו עכשיו, אני נדרשת לשלם השתתפות עצמית, שהיא יותר ממחצית מקצבת הנכות שאני מקבלת מביטוח לאומי. מה גם שאז קיבלתי מביטוח לאומי קצבת נכות מלאה ותוספת לשרותים מיוחדים, ואילו עכשיו אני מקבלת רק קצבת נכות חלקית.

האם אנשים הסובלים ממחלות שאינן סרטניות אינם זכאים לטיפול ראוי ??

אני מקבלת טיפול בעירוי באישפוז יום בבי"ח ועברתי בינתיים שני סבבים. נאמר לי שלקופ"ח יש הסדר עם ביה"ח ושעם אישור מינהלי מהקופה אוכל לקבל את החומר לעירוי ישירות באישפוז יום.
בסבב הראשון של העירויים לא הצלחתי להשיג את האישור (אף אחד בקופ"ח לא ידע על קיומו), אבל הסתדרתי כי אפשר היה לקנות את התרופה מראש בבית מרקחת של קופ"ח ולתת אותה לשמירה בביה"ח עד למועד העירוי.
לקראת הסבב השני, כשחשבתי שהפעם זה ילך בקלות כי כבר הכרתי את הפרוצדורה, התברר שבביה"ח שינו את הנהלים וכבר לא מוכנים לשמור על התרופה אצלם. אין לי אפשרות לשמור על התרופה בטמפרטורה מבוקרת אצלי בבית והרוקח האחראי בסניף קופ"ח, שאליו אני רשומה, סירב לשמור אותה שם.
אז בלית ברירה נאלצתי להיאבק לקבלת האישור המינהלי…

במהלך המרדף אחר האישור פניתי ל-5 בתי מרקחת, 2 רופאות, מזכירות המרפאה ומנהלת המשרד בקופ"ח, עובדי מינהלה בבית חולים נוסף, המומחה לתרופות באתר האינטרנט של קופת החולים, פניות הציבור של קופ"ח (פעם אחת באמצעות הטופס שבאתר, ובפעם השנייה דיברתי ישירות עם המנהלת של פניות הציבור המחוזית), ואף אחד מהם לא הכיר את ההסדר עם בית החולים. היתה לי אף שיחת טלפון ארוכה עם מנהלת פניות הציבור המחוזית, שבעקבותיה העברתי לה באימייל את החומר הרפואי עם הסבר מדוייק על הבעייה והיא אמרה שתבדוק את הנושא ותחזור אלי.

ועכשיו, אחרי שרפרפתם על הרשימה הנ"ל, תעברו עליה שוב ותדמיינו שהפנייה לכל גורם כזה ארכה כמה ימים, התור לעירויים הלך והתקרב, ואני בלי כוחות, בבית, ההשפעה של הטיפול הקודם דעכה ואני מחכה לטיפול שאאלץ לדחות את התור אליו בכמה שבועות/חודשים אם לא אשיג את האישור בזמן.
כחודש וחצי של מתח, כעס, ייאוש ונדודי שינה, שזה היה כל מה שעשיתי בהם, ושלבטח לא תרמו לי לבריאות.

בסופו של דבר הגעתי, בדרך לא דרך, למישהי ברוקחות המחוזית של קופ"ח, שהיתה היחידה שעזרה לי בכל התהליך. היא אמרה שאכן קיים אישור מינהלי כזה, כי חשוב להם שאנשים לא יסתובבו עם תרופה יקרה, שצריכה להישמר בתנאים מבוקרים. היא הבינה את המצוקה שלי ולכן, למרות שזה היה מעבר לתפקידה, תוך כמה דקות היא ביררה, התקשרה, פיקססה וחזרה אלי שפתרה את הבעיה והעבירה בעצמה את האישור המיוחל לבית החולים.

יום למחרת קיבלתי מכתב ממנהלת פניות הציבור המחוזית, שכתבה לי שאין הסדר בין קופ"ח לבית החולים, שאקנה לבד את התרופה בבית מרקחת של קופ"ח ואביא אותה איתי לבי"ח.
חוץ מזה שהתשובה שלה היתה שגויה ופחות או יותר בלתי ניתנת לביצוע, למרות שהיא ידעה שהאישור הזה דחוף לי והיו לה הטלפון והאימייל שלי היא בחרה לשלוח את התשובה בדואר!

מדוע כאשר קופ"ח כבר מוכנה לממן טיפול יקר (ואני מעריכה את זה מאד!!)  היא אינה דואגת לידע את הגורמים הרלוונטיים איך אפשר לקבל אותו ???

במיקרים אחרים הבירוקרטיות שהתמודדתי איתן בד"כ היו פשוטות יותר ודרשו "רק" זמן, סבלנות, תשומת לב ובעיקר עקשנות. למשל, לעירויים באישפוז יום נדרשים 4 טופסי 17, לקראת הסבב הראשון קיבלתי רק 3 מתוכם ולאחר הרבה טלפונים התקבל הרביעי. לקראת הסבב השני אישרו לי רק 2 מהטפסים ואחרי שרופאת המשפחה הגישה בקשה נוספת אישרו לי 3 נוספים (אחד מיותר…).

גם במקרים שבהם הבירוקרטיה עובדת ללא תקלות היא מסורבלת. כדי לקבל טופס 17 למרפאה בביה"ח, שבה אני מטופלת באופן קבוע מעל שנה, יש צורך לפנות לרופאת משפחה, שתגיש בקשה לטופס 17, אחרי כמה ימים הטופס מאושר, ואז נשאר רק לתפוס את משרד המרפאה העמוס כדי שינפקו אותו.

מדוע כאשר מדובר על אישור, שאין סיבה שיסורב, מטרטרים את המטופלים ומבזבזים את זמנם של רופאת המשפחה, וועדה כלשהי שמאשרת את הטפסים ומזכירות המרפאה ?

למה לא נותנים אישור מראש לשנה כמו שקיים עבור חולי סרטן ?

למה בכלל המטופל צריך לעסוק בבירוקרטיות האלו? היתה עשויה להחסך הרבה עבודה מהרופאים ומאנשי המינהלה אם היה מוקם מנגנון המאפשר לבי"ח להשיג את האישורים הרלוונטים מקופ"ח ללא התיווך של המטופל.

חשוב לי לשתף גם בכמה חוויות אחרות עם רופאות ורופאים, שעזרו בתקופות קשות, שנתנו ונותנים לי תקווה, שיש סיכוי לקבל טיפול רפואי טוב, ואת המוטיבציה להמשיך ולחפש אותו בשעת הצורך.

הרופאה שהתיישבה מולי על המיטה ואמרה שאחזור אליה גם אם אחליט שלא לעבור בדיקה שחששתי ממנה. ובהזדמנות אחרת, הניחה את ידה על כתפי כשעמדתי לצאת מחדרה.

רופא המשפחה, שהבאתי לו כמה שורות מהאינטרנט על אבחנה אפשרית, חיפש מאמרים בנושא, קרא אותם, איתר מומחה בארץ, דיבר איתו והפנה אותי אליו. קיבלתי את האבחנה הזאת מייד ולקח עוד כמה חודשים להגיע לאיזון עם התרופות. כשהטיפול התחיל לעבוד וחזרתי אליו, הוא ניגש אלי, לחץ את ידי ואמר שעזרתי לעצמי יותר מאשר כל הרופאים ביחד.
בהזדמנות אחרת, כשהתלוותי אליו למשרד לטפל בבירוקרטיה כלשהי והיה שם רק כסא אחד, הוא התיישב עליו ומיד לאחר מכן קם ונתן לי לשבת, כי ידע שקשה לי לעמוד.

רופאת המשפחה, שבזכותה אובחנה הלימפומה, שהתעקשה להמשיך לבדוק, אמרה שאי אפשר להשאיר את המצב ככה, למרות שכל ה"מומחים" אמרו "פסיכוסומטי".
זה היה יום חמישי בערב, כשעברתי את צילום החזה הגורלי, שבו התגלה הסרטן. סרבו לתת לי את התוצאות עד שתפסו את רופאת המשפחה בטלפון ודיברנו. היא התנצלה שהיא מחוץ לעיר ולא תוכל לפגוש אותי באותו היום, דאגה שנשארתי לבד אחרי בשורה כזאת, התקשרה אלי כמה פעמים עד כניסת השבת, הגיעה במיוחד לקופ"ח במוצאי שבת כדי להיפגש איתי ועשתה מעל ומעבר כדי להשיג לי תור ל CT כבר ליום ראשון.

הרופאה שאצלה עברתי את הכימותרפיה, שתמכה וליוותה, היתה זמינה לכל שאלה בכל שעה, והפגישות איתה העלו חיוך בתקופה לא קלה.
לאחר תום הכימותרפיה היה חשש שהעניינים הסתבכו, אז היא דאגה להקדים לי תור לבדיקה, כי אמרה שההמתנה הזאת לא אנושית.
לרגע ארור אחד, כאשר תוצאות הבדיקה ההיא הראו שהטיפול נכשל, היא הושיטה את ידה מעבר לשולחן והחזיקה אותי. למחרת בבוקר היא התקשרה אלי אחרי שלקחה את התוצאות לכמה חוות דעת נוספות שלפיהן נראה שהכל בסדר והפיענוח של בדיקת ההדמייה היה שגוי.

הרופאים שמלווים אותי היום, שמתייחסים אלי כאל בן אדם, לרצונות ולבחירות שלי ולא רק לתוצאות הבדיקות, שמקבלים את חוסר האמון שיש לי במערכת, שלא נרתעים מהמצב המורכב והחריג, ומוכנים לעשות נסיונות שיתנו לי סיכוי לשפר את איכות החיים.

תודה!!

לא רוצה לשבת מול רופא, שכששואלת אותו על אבחנה שקראתי עליה (במאמרים בעיתונות הרפואית ולא ב "Scientific ynet") הוא ייעשה אדום, יתפוצץ ויגיד "את לא יכולה לצפות שאני אבדוק לפי אג'נדות של דברים שקראת על האינטרנט".
לא רוצה לשמוע "מה אכפת לך, שניהם אותו החרא" מרופאה שהמליצה להחליף טיפול ונשאלה לגבי ההבדלים בין הטיפול החדש והישן.
לא רוצה לשמוע מרופאה "יש לך שתי בעיות, הראשונה שאת יודעת יותר מדי, והשנייה היא הבעיה הרפואית". הלוואי וידעתי יותר ויכולתי להסתדר לבד בלי לפנות לרופאים כאלו.

מעבר לחוסר הנעימות, בלשון המעטה, שבפגישות כאלו, בלי תקשורת מינימאלית לא יכולה להיות רפואה טובה.
לא משנה כמה ידע ונסיון יש לרופא, אם המטופל מרגיש שלא בנוח לשתף את הרופא או שהרופא לא מקשיב, אי אפשר להגיע למסקנות הנכונות.

בסופו של דבר, הרופא רק ממליץ על הטיפול אבל מי שמחליט האם לקבל אותו ומי שאחראי לישום היומיומי הוא המטופל.
כאשר מטופל מרגיש שהרופא לא הקשיב לו ואולי לא לקח בחשבון שיקולים חשובים, סביר שההיענות לטיפול תהיה נמוכה והאמונה בו תפגע.

כשהכל התחיל, אחד הרופאים הראשונים שהופנתי אליהם צעק עלי, שאם הוא לא מוצא הוכחה פיסית אובייקטיבית, אז אם בכלל יש לי משהו, הוא פסיכוסומטי. הוא גם ייחס את הדופק המהיר שהיה לי אצלו ללחץ מהפגישה עימו. בדיעבד התברר שהדופק המהיר וחלק מהסימפטומים האחרים שסבלתי מהם נגרמו מ-POTS (הפרעה אוטונומית המתבטאת בדופק מהיר בעמידה).

אין לי ספק שמצב נפשי יכול להשפיע על מצב פיסי (וכמובן שגם להיפך). אבל גם אם לדעתו (שבדיעבד הוכחה כשגויה) הבעיות שסבלתי מהן היו על רקע "נפשי", ספק גדול שזאת הדרך הנכונה לסייע לאדם הנתון במצוקה נפשית.
אני מאמינה שמחלות "נפשיות" פוגעות באיכות החיים לא פחות ממחלות "גופניות". והסיבה לשימוש במרכאות היא כי למיטב הבנתי ההבחנה בין מחלות "נפשיות" ל"פיסיות" היא די שרירותית. בסכיזופרניה למשל, כמו בפרקינסון, יש הפרעות דופמינרגיות ופגיעות מוחיות מוכחות.

מפריעה לי מאד הקלות שבה רופאים מדביקים תוויות נפשיות.

קרה לי לעיתים קרובות, שכשרופא לא מצא אבחנה בתחום התמחותו הצר, במקום להודות שהוא אינו יודע לעזור ואולי להציע להתייעץ עם רופאים מתחומי התמחות אחרים, הוא מייד זרק תוויות "נפשי", "פסיכוסומטי", "דיכאון" וכד' למרות שגם לאבחנות פסיכיאטריות יש קריטריונים ברורים, ולרובם הגדול של הרופאים הללו אין הכשרה פסיכיאטרית.

לפני כמה שנים ישבתי מול  רופא בכיר, מנהל מחלקה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, שאמר שיש פער גדול בין התלונות שלי לתוצאות הבדיקות.
הוא צדק, הפער היה ענק!
רק שאם במקום להסביר לי על פסיכוסומטיות, הוא היה מפנה אותי לבדיקות הרלוונטיות, אז הלימפומה, שהתפשטה בגופי כשישבתי מולו, היתה מאובחנת מוקדם יותר.
מבחינתו הייתי "עוד אחת", שאין לה שום דבר רציני וגוזלת מזמנו. בשבילי כנראה שהפגישה הזאת תשאר חקוקה לעד.
ועד היום הוא אפילו לא יודע עד כמה הוא טעה, ואיזה נזק היה עלול להגרם לי אם הייתי מקבלת את חוות דעתו ומפסיקה לחפש את הסיבה לפגיעה המשמעותית שחוויתי אז בתפקוד.

בתביעת רשלנות רפואית יש צורך להוכיח שהטיפול הרשלני גרם לנזק.

מה קורה כשלמרות הרשלנות לא נגרם נזק??

הסיבה שהרופא הזה וכמה רופאים נוספים, שהגעתי אליהם באותה התקופה, לא הרגו אותי, היתה שסרבתי לקבל את המלצתם להפסיק להיבדק ולהניח שהעייפות שלי היא "פסיכוסומטית". וכי רופאת המשפחה האמינה לי והתעקשה להמשיך לשלוח אותי לבדיקות. לכן, בזכות ההתעקשות שלה ושלי הלימפומה אובחנה לבסוף (בשלב מתקדם מאד) והחלמתי ממנה.

חסרה לי מאד האפשרות למתן משוב על טעויות של רופאים שלא באמצעות תביעה.

מכיוון שלא תמיד רשלנות גורמת לנזק הנדרש לתביעה, יכול להיות שהנזק נמנע במזל, או כי המטופל סירב לקבל את ההמלצות השגויות, או שהגיע בסופו של דבר לרופא אחר שהעניק לו את הטיפול הרצוי.
וכי בתביעה יש אלמנט של ענישה ולמערכת הרפואית יש אינטרס להכחיש את המצב ולטשטש ראיות. לדעתי חשוב למצוא דרך אחרת למתן משוב על טעויות, שתאפשר לרופא לקבל את כל האינפורמציה על תוצאות הטעות שלו, על מנת שאפשר יהיה ללמוד מהמקרה ולהקטין את הסיכון להישנות בעתיד.
ואם לא מדובר על טעות חד פעמית אז חשוב שהאינפורמציה תגיע גם למערכת שבה הוא עובד ולמטופלים.

אני תוהה איך אפשר לתת משוב ענייני, הוגן ואפקטיבי?
מי צריך לתת אותו? המטופל? רופאים אחרים? מערכת בוררות יעודית?
האם הוא צריך להגיע רק לרופא עצמו שהתרשל? לממונים? לקולגות? למטופלים? לחברות הביטוח?

מה לגבי משוב חיובי על הצלחות יוצאות דופן?
עד כמה יועיל משוב על השלכות של הטיפול שהן מעבר להשפעה הרפואית, למשל לקשיים הבירוקרטים בהשגתו? זמני ההמתנה לתורים ולטיפולים? המצוקה/רווחה נפשית שנגרמו?

כדאי לצפות בהרצאתו של ד"ר בריאן גודמן ב-TED על חשיבות הדיון בטעויות של רופאים.

עסקתי במדעי המוח ובפסיכוביולוגיה, עבדתי ולמדתי עם אנשי מחקר ורופאים, הרבה מהם אכפתיים ובעלי נכונות לעזור. מפתיע ומתסכל אותי בכל פעם מחדש, שכשפוגשים את חלקם במרפאות ונמצאים מצידו השני של השולחן, הכל נראה אחרת.
מבחינתם אני כבר לא בת אדם חושבת, יודעת, בוחרת ומרגישה, אלא רק "מספר L43 לחדר מספר 6". תשושה, נוירופתית, "פּוֹצית" (כן… יש מחלה שקוראים לה POTS…), שורדת לימפומה, שמהווה מטרד כי "יודעת יותר מדי" ומתעקשת לקבל תשובות וטיפול.
לעיתים קרובות היהירות והאדישות שנתקלתי בהן במערכת הרפואית, הדירו שינה מעיני ופגעו באיכות החיים שלי ושל החברים שלי, לא פחות מאשר המוגבלות הפיסית הקשה.
דווקא מכיוון שאני מאמינה ברפואה וברופאים, אני מסרבת להשלים עם המצב.
הייתי רוצה לשתף כאן בדילמות ובמחשבות האם ישנם דברים שניתן לעשות כדי לשפר את המערכת הזאת. מוזמנים להצטרף ולהגיב, להעלות תובנות, רעיונות ויוזמות.

חשוב לי לציין, שבדרך הארוכה שעברתי, היו וישנם גם רופאות ורופאים אנושיים ומקצועיים, שלחלקם אני חייבת את חיי ואת שארית שפיותי. הם בודדים מאד במערכה ומהווים בשבילי את ההוכחה, שאפשר גם אחרת.
הביקורת שלי אינה כלפי טעויות הנעשות בתום לב, כולנו בני אדם, ואין ספק שעבודה שוחקת, לחוצה, עמוסה ולפעמים לא מתגמלת, מגבירה את הסיכון לשגות.

]]> https://test.lightintheshadows.net/2016/08/13/other-side-2/feed/ 0