חשוב לי לשתף גם בכמה חוויות אחרות עם רופאות ורופאים, שעזרו בתקופות קשות, שנתנו ונותנים לי תקווה, שיש סיכוי לקבל טיפול רפואי טוב, ואת המוטיבציה להמשיך ולחפש אותו בשעת הצורך.

לא רוצה לשבת מול רופא, שכששואלת אותו על אבחנה שקראתי עליה במאמרים בעיתונות הרפואית, הוא ייעשה אדום, יתפוצץ ויגיד "את לא יכולה לצפות שאני אבדוק לפי אג'נדות של דברים שקראת על האינטרנט".

כולם רוצים "למצוא תרופה לסרטן",
אז את התרופה לסרטן שהיה לי כבר מצאו.
מה עם למצוא את האנושיות שהלכה לאיבוד במערכת הרפואית ?
ומה עם לדאוג גם לחולים במחלות כרוניות בעלות יחסי ציבור פחות זוהרים ?

כשהכל התחיל, אחד הרופאים הראשונים שהופנתי אליהם צעק עלי, שאם הוא לא מוצא הוכחה פיסית אובייקטיבית, אז אם בכלל יש לי משהו, הוא נפשי.

לפני כמה שנים ישבתי מול מנהל מחלקה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, שאמר שיש פער גדול בין התלונות שלי לתוצאות הבדיקות.
הוא צדק, הפער היה ענק !
היה לי סרטן במצב מתקדם ולא הופניתי לבדיקות הרלוונטיות.

עסקתי במדעי המוח ובפסיכוביולוגיה, עבדתי ולמדתי עם אנשי מחקר ורופאים, הרבה מהם אכפתיים ובעלי נכונות לעזור. מפתיע ומתסכל אותי בכל פעם מחדש, שכשפוגשים את חלקם במרפאות ונמצאים מצידו השני של השולחן, הכל נראה אחרת.